פלאפל אוריון בע"מ נ' אגודת הסטודנטים בטכניון ואח'

החלטה

לפני בקשת הנתבעת 1, אגודת הסטודנטים של הטכניון (להלן: "המבקשת") לחייב את התובעת, פלאפל אוריון בע"מ (להלן: "המשיבה"), להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיה, מכח הוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").

התביעה בתיק העיקרי עוסקת בהצבת דוכני מזון ביום הסטודנט בטכניון. לטענת המשיבה, נכרת חוזה מחייב בינה לבין המבקשת לגבי הצבת דוכן מזון שכולל מוצרים מסוימים (כולל שווארמה), אך בשל מחדלים מטעם המבקשת והנתבעת 2 (להלן: "לשכת הבריאות המחוזית"), לא התאפשר לה למכור את כל פריטי המזון המתוכננים אלא חלקם. כתב התביעה הוגש לגבי סכום של כ-88,000 ₪ באשר להפסדים הנטענים עקב אי הצבת הדוכן.

המבקשת טוענת כי החוזה לא הופר ולשכת הבריאות המחוזית טוענת כי אין לה כל נגיעה לטענות החוזיות הנטענות וכי היא כשלעצמה פעלה כדין. מטבע הדברים, מוכחש שיעור הנזק.

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה המבקשת את הבקשה הנוכחית לחיוב המשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. הבקשה סומכת על הטענה כי מצבה הכספי של המשיבה בכי רע, והראיה היא שקיים מצידה חוב של כ-7,000 ₪ לרשם החברות בשל אי תשלום אגרות. עוד נטען כי נימוק נוסף לחיוב בהפקדת הערובה הינו שהמשיבה לא ציינה את כתובתה כנדרש בכותרת של כתב התביעה – אך טענה זו דינה להדחות במקרה זה וחבל שהועלתה מלכתחילה.

המשיבה מתנגדת לבקשה וביקשה להפנות לתדפיסים מחשבון הבנק שלה.

לאחר שקילת טענות הצדדים - מסקנתי היא שדין הבקשה להתקבל, וזאת מהנימוקים שלהלן.

ההסדרים המאפשרים לחייב תובע להמציא ערובה להבטחת הוצאות הנתבע – אם תידחה התביעה - מבחינים בין תובע יחיד, בשר ודם, לבין תובע שהינו תאגיד.

ההסדר בעניין התובע היחיד מותווה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות", רע"א 2157/06 לרנר נ' מוזיאון תל-אביב לאומנות בע"מ, מאגר נבו (2010)).

לגבי חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת - קבע המחוקק הסדר ספציפי. בתחילה, עד לחקיקת חוק החברות בשנת 2000, ההסדר היה בסעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, ובהמשך, מיום 17/3/05, במסגרת תיקון מס' 3, הוסף לחוק החברות סעיף 353א, הקובע כדלקמן :

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי מניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לפי בקשת נתבע, להורות כי החברה תתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

כבר נפסק לעניין היחס בין שני ההסדרים החוקיים האמורים, כי מכיוון שההסדר בסעיף 353א לחוק החברות הינו הסדר מאוחר וספציפי להסדר הקבוע בתקנה 519 לתקנות, הרי שבמקרה של חברה בע"מ ההסדר בסעיף 353א לחוק החברות גובר.

לגבי פרשנותו של סעיף 353א לחוק החברות, אפנה לבש"א (מחוזי-י-ם) 1327/06 מדינת ישראל נ' עתיר בע"מ, מאגר תקדין (2006), כדלקמן :

"מפרשנותו התכליתית של סעיף 353א לחוק החברות, המתיישבת עם הכללים שנקבעו בפסיקה בעבר, עולה כי התנאי היחיד לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה לתשלום הוצאות אם תידחה תביעתה, הנו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, וכי הנטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה מוטל על החברה, אשר לה המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי".

בהמשך נפסק כי יש לשקול את מצבה הכלכלי של החברה, וכן לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב בהפקדת ערובה אם לאו. כן נפסק כי הכלל הוא חיוב חברה תובעת במתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, והחריג הוא מתן פטור מהפקדת ערובה שכזו, אם סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה, או הוכח כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. עוד נפסק כי הנטל להוכחת התקיימותם של התנאים בסעיף 353א מוטל על החברה (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ, מאגר נבו (2009); רע"א 7715/09 Advance Computerized Technology נ' Arrow, מאגר נבו (2010); רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, מאגר נבו (2008), ורע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס, מאגר נבו (2011), שם סוכמו ההלכות הנ"ל:

"...וכבר נפסק בעבר כי כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כבעניינו) גוברת הוראת סעיף 353א לחוק החברות על הוראת תקנה 519 לתקנות (ראו: עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, בפסקה 11 לפסק-הדין). עוד נפסק כי סוגיית חיובה של חברה-תובעת בהפקדת ערובה נבחנת בשלושה רבדים; ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג; לבסוף יש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר."

מן הכלל אל הפרט-

במקרה דנן, אני סבורה כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה להראות כי תהיה לה אפשרות לשלם את ההוצאות שיפסקו לטובת המבקשת, היה ותזכה בדין, או כי מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה.

אמנם, חוב של כ-7,000 ₪ לרשם החברות אינו מכביד במיוחד, אך דווקא מתדפיסי הבנק שהמשיבה עצמה צרפה עולה כי מצבה בעייתי. התדפיסים מתייחסים לתקופה שעד אוגוסט 2012 (ולא ברור מדוע לא לתקופה האחרונה) והם מלמדים על יתרת חובה של כ-67,000 ₪ ועל כך שעיקר התנועות שבחשבון נוגעות להלוואות שונות ואין תזרמים משמעותיים של תקבולים. מכאן, שהמשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה, להראות את איתנותה הכלכלית מחד, או להוכיח כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות המצדיקות את אי חיובה בהפקדת ערובה, מאידך.

לגבי סיכויי התביעה, אזכיר כי לאור לשון סעיף 353א לחוק החברות אין חובה על המבקשת להוכיח כי אין סיכוי לתביעה (בש"א 947/07 (חי') משק אחים צוריאל בע"מ נ' דותן, מאגר נבו (2007)). יחד עם זאת, יש מקום לתת משקל לשיקול זה והוא בוודאי שיקול שישפיע על גובה הערובה שתקבע (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת נ' בנק הפועלים, מאגר נבו (2009)).